Toffee And Gorilla Explained, PLEASE USE GOOGLE TRANSLATE this is not Jiddisch but Hebrew!!! Set google translate from Hebrew to English. Remember, select the text from right top to bottom left, it is written from right to left. You will read what The Toffee and Gorilla Show is really about. It is not meant for children. It is satire.

http://www.translate.google.com

כשהאמן דוד ריב הציג את העבודה "אריק אוכל ילדים", היא צונזרה מהקיר במוזיאון תל אביב. נדמה לי שגם בעולם האמנות זה לא זכה לתגובות משבחות, גם כי זה לא היה "מורכב". והרי מה שאנשי תרבות אוהבים זה רב צדדיות, משהו אישי, "עומק". ב"טופי והגורילה", בתוכנית הראשונה, על אמריקה וג'ורג' בוש, הקוף מסביר שהאמריקנים ובוש שותים נפט ודם של תינוקות עירקים.
כשזה נאמר על ידי בחורה בביקיני, זה "אכיל" יותר מאשר כשאני, או פוליטיקאי שמאלי, אומר את זה. ב"מעין" האחרון הופיע תיעוד ניסיונותיו של הרולד פינטר להכניס שיר בשם "כדורגל אמריקני" לכל עיתוני השמאל והשירה, ורצף הדחיות שקיבל. אבל עובדה שנתנו לזה להיות משודר בפרק הפותח בביפ של קשת, ואנשים חשבו שזו סתם בדיחה מוטרפת או לחלופין גרועה, ואין בזה משהו ממש מאיים.
מעניין שגם בארצות הברית הסאטירה האמיתית על מסע הכיבושים האחרון של אמריקה התחילה ב"טים אמריקה", של יוצרי סאות פארק, שגם היא היתה מעוצבת כסרט תמים של בובות על חוטים. כלומר, קל יותר להציג חומרים אמיתיים כשאתה עושה זאת דרך בובה של קוף ויפהפייה בביקיני.

2. על "ארץ נהדרת"
אני רואה בטופי והגורילה את התשליל של "ארץ נהדרת": הכתיבה היא פראית, הפאנצ'ים מרוחים, הקו הפוליטי הוא סוציאליסטי ופציפיסטי - אני מאמין בהומניזם בהגדרה הישנה - הלעג מופנה נגד בעלי ההון ובכירי הצבא, אך לא בשל ההתנהגות האקסצנטרית שלהם או המבטא שלהם, אלא בגלל הפשעים שלהם, שממררים לנו את החיים. יש הרבה התייחסויות להפרטה ולאיגודים, זה המאורע המרכזי כרגע בסביבה. עכשיו סיימתי כתיבת מחזה על מלחמת לבנון השנייה, שעוסק בדיוק בקשר בין צבא לכסף, הון ולבנון, ומרכז המחזה הוא שביתה נגד הפרטת חברת החשמל הלבנונית, שבוטלה בגלל המלחמה, דבר שבאמת קרה. בניגוד למשחק המעולה ב"ארץ נהדרת", המִבטאים ב"טופי והגורילה" לא משויפים ולא מציינים עדה או חולשה מולדת. לא מעניין לצחוק על פוליטיקאי כי הוא מגמגם או מתלבש באופן תמוה, אלא כי הוא רוצח וגנב. יש קפיצה לא קוהרנטית בין המערכונים ונושאי השיחה; בניגוד לשיוף הרב מדי ב"ארץ נהדרת", כאן הרעיון הוא להשאיר חיתוכים גסים וגחמות - הרי החיים הם גחמתיים, הם נגזרים פתאום. אני רוצה להשאיר לפעמים טעם עצוב, בוודאי לא להותיר תחושה של חוש מידה או טעם טוב. ב"טופי והגורילה" אתה תמיד יודע שאתה נמצא בתוך הטלוויזיה, ואם לא, יש את הדמויות של צמד מנהלי הערוץ שיסבירו מה הם רוצים מהדמויות: בדיחות על צרכים או בדיחות גזעניות, כל שלוש שניות. הצופה רואה את המניפולציה שהוא עובר. שוב, כמו ב"טים אמריקה", הוא רואה את החוטים שמניעים את הבובות. זו תוכנית מופרעת, רעננה, אפשר אפילו להשתמש במילה שהייתה אופנתית ב-92', תוכנית "זרוקה". היא ניצבת כנגד השיוף של "ארץ נהדרת", לטוב וגם לרע (ברור שאת מה שהם עושים, הם עושים הכי טוב שאפשר, אף שראיתי רק תוכנית אחת של "ארץ נהדרת", בבית ברחובות במהלך ארוחה). כמו אצל בק או דניאל ג'ונסטון - האסתטיקה היא לואו-פיי, לואו-טק, דלות החומר כמטרה ולא כסיבה. למשל בפינה "צורות, צבעים ותולדות עם ישראל", זה על גבול האמנות האבסטרקטית או הווידאו ארט: כל מיני מצולעים מדברים ביניהם על רקע שחור, ולפתע צץ משולש המייצג את בגין, במבטא לא נכון, צרפתי. אני שונא חיקויים מדויקים, ויכול לצחוק רק מחיקוי גמלוני שלא דומה במיוחד למקור.

3. על לצחוק על כולם
תוכנית סאטירה מבחינתי היא תוכנית שלא תלעג לחלש, אלא לממסד. כמובן שטופי, כמייצגת המיינסטרים הלבן, כן תצחק על חלשים, תתנשא על מזרחים וערבים תוך התייחסות לסטריאוטיפים, אך מושא הצחוק הוא טופי (הממסד) המופרכת ולא החלש. "טופי והגורילה" היא תוכנית עם אג'נדה ולא תוכנית שבה צוחקים על הכל. טלוויזיה, עבורי, הוא מקום נהדר להעביר דרכו רעיונות קיצוניים או מוזרים, ממש כמו שירה, ספרות, אמנות ומוזיקה. זה שטח מדף. משמעות הרייטינג מבחינתי, היא הזדמנות לעצבן אחוזים שלמים באוכלוסיה.
4. על האירוח
במקום לראיין סלבריטאי קש, ב"טופי והגורילה", בפינה "אנחנו אוהבים מפורסמים", מתארחים רם אוריון, ח"כ דב חנין (חד"ש), שי נובלמן ורוני סומק, אנשים שאתה באמת רוצה לראות. עשינו את התוכנית בראש ובראשונה בשביל עצמנו. היום זה דבר שצריך להתנצל עליו.
5. על העבודה
הכתיבה של "טופי והגורילה" היתה נעימה כמו למרוח חמאה על פרוסה. הצוות היה של חברים. עם מורן שריר אני עובד גם ב"פירמה", ואנטנה הם גם חברים, גוף הפקה לא ציני, שרק רוצה לעשות את התוכנית הכי טובה. את תום הבמאי אני מכיר דרך סרטי בבון. וכמובן התאהבתי בטופי.
6. על ההשראה
מערכון הבנק הוא טייק אוף על "הסוחר מוונציה". מוצג שם בנק שעובר מיתוג מחדש והופך לבנק סקסי, משמיעים ללקוחות ראפ ולפקידות יש קעקועים, אבל הבנק לוקח איברים כמשכון מהלקוחות, ובסופו של דבר עוקר את לבו של הלווה המסכן. לאחרונה אני מאוד מתנגד לרב צדדיות ותומך באמירות חד צדדיות, מה שנקרא בלעג "פופוליסטיות". יש השפעות של אדוארד ליר ושירת אי-גיון, של סרטי ראס מאייר, בעיקר בקטעי השפרצות הדם, שתום שובל מביים ממש טוב. וכמובן השפעה של זן, חוסר אמונה במילים. התוצאה מאוד פרחית.
7. על הדמויות
כשאני כותב, גם פרוזה, אני אוהב לדמיין את הדמויות כאנשים שאני מכיר. אני לא מאמין גדול בדמיון וביצירתיות. הדמות של טופי אמרה הרבה דברים שאקסיות שלי אמרו, והורכבה מבחורות שאפשר לפגוש למשל בבראסרי, לצד כלב קטן, יקר ומכוער, בחורות שאין לי סיכוי איתן, מה שבעלי המועדונים קוראים "אנשים יפים". אבל מתחת למשקפי השמש הכבדים תוצרת דולצ'ה וגבאנה אתה לא רואה אישונים, אלא את הממסד, את המוות. שוקי הוא שילוב שלי, של אצדק מ"מעגל הגיר הקווקזי" ושל אלי זולטא, מלהקת הרוק הכבד אלמנה שחורה, שאני מעריץ, אולי גם של אלף ובארט סימפסון. גיורא העץ, הדמות החביבה עלי (משוחק על ידי מיכה דומן), מבוסס על נחמיה שטרסלר ועל כל העיתונאים שאוהבים להבהיל מדייטים באינטרנט, אכילת אפרסמון או נסיעה לירדן. להפחדה, או להחרדה הזו, יש משמעות פוליטית - זה המשטר השליט פה למעשה, ששותפים לו ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים כאחד. האמונה שלי היא בהנאה, שהיא היפוכה לזו של ה"החרדה".

8. על הביקיני
"טופי והגורילה" היא פרודיה על טלוויזיה לאומנית-סקסיסטית-גזענית, הקצנה של תוכניות הילדים אז והיום. לכן גם הביקיני. טופי היא הממסד ומייצגת את מפלגת ההון-צבא קדימה, ורוצה להתחתן עם נקניק מההיי-טק ולגור במודיעין. טופי היא מאוד לא מינית - יש תאוריה של יהושע סימון על פורנוגרפיה פוריטנית, שהמאפיין הראשי שלה זה בריטני ספירס בתקליט הראשון. גם טופי מתחפשת לבובה. הרי גם את חדשות ערוץ 2 או 10 מגישות בובות: מבחינות רבות, רוב האנשים בטלוויזיה הם בובות לא שעירות.
9. על התסריט
כתסריטאי, שאפתי שהשחקנים יזרקו את התסריט לפח וייהנו. לי חשוב שייראה כאילו הצוות (כולל התאורנים והמאפרת) עושה סקס יותר מאשר ידקלמו את המילים. זה תמיד נראה לי לא הגון שאנשים אומרים בקול דברים שאני כותב.